השבוע אנחנו הולכים לדברי על בגידה, כאב, ובחירה.
אף אחד לא רוצה להרגיש כאב ובכל זאת הוא מגיע כאורח לא רצוי שוב ושוב.
יש אנשים שמלמדים את עצמם להתעלם ממנו. הם בדרך כלל מנתקים את עצמם מהעולם הריגשי שלהם. או מדפדפים בעיות מהר מהר רק לא ליפול לצער וכאב. יש אנשים שחיים לצידו ויש אנשים ששרויים בכאב הזה רוב הזמן.
איך כדאי להתמודד עם הכאב הזה שצץ ומופיע כאורח לא רצוי? ולמה הוא בכלל נמצא כאן בעולם?
בצעירותי הייתה לי חברה שנפגעה מינית וחייה בכאב מתמיד. אפשר להבין הרי זו חוויה טראומטית וקשה ביותר. במיוחד כשזה נעשה על ידי בן משפחה שהיה אמור להיות מגן ולא פוגע. במיוחד אם זה בגיל צעיר כי אז היו צריכים להגן עלי. אולי בעצם במיוחד אם זה כשאני כבר גדולה כי איך לא שמרתי על עצמי. במיוחד אם זה במרחב מוכר והבטוח שלי. בקיצור, אין סוף לבמיוחד הזה וזה תמיד סיפור קשה שמלווה בהרבה כאב.
אותה חברה היא בחורה מדהימה שנתנה והשקיעה המון באנשים סביבה,בכל חברות ובכל מי שהיה משמעותי לה. היא הייתה קונה מכינה ומפנקת וזה היה שובה לב. אך היה גם צד שני לחברויות שהיו לה. היה מקום של צורך בתמיכה ריגשית ובהתחשבות בכאב שלה. זה נשמע הגיוני אך התחושה הפכה להיות כאילו זה בור ללא תחתית, ואין שום דבר שיגרום לה לתחושה של שובע, רק רעב תמידי לפחדים ולכאב שלה שזקוקים לעוד הבנה ועוד תמיכה והתחשבות.
זה דרש המון מכל מי שהיה בחברות איתה. אני ראיתי איך כל פעם בתחילת הקשר הייתה המון מוטיבציה אך עם הזמן כולם הפכו לעייפים ומותשים מהקשר איתה.
אם נדמיין את מערכת היחסים לחלל של חדר ריק, ברגע שמכניסים את מערכת היחסים לחדר, החדר מתמלא. בהתחלה יש חוויה של התחשבות ונתינה מדהימה וזה נותן הרגשה נפלאה של, רואים אותי ואיכפת ממני. כאילו הנוכחות בחדר היא שוויונית או שאפילו אותה חברה פינתה חלק מנוכחותה והיא עסוקה בלראות את האחר ואת מה שהוא רוצה וזקוק לו.
אך כשאותה חברה נכנסה למצב של כאב והצפה הדינמיקה של מי תופס את הנוכחות בחדר לגמרי השתנתה. הכאב, הפחד והטראומה שלה היה תופס את רוב הנוכחות או שאולי אפילו את כולה, היה צריך להתחשב בה, לראות אותה ואת הכאב שלה. לתת לה תמיכה ולשמור עליה. היא תפסה את כל הנוכחות בחדר והשני הצטמצם לנקודה קטנה. מידי פעם כשחבר או בן זוג זקוק לשני זה הגיוני ואפילו יכול להיות נעים, שאפשר לתרום. אך אם זה נמשך והופך להיות התבנית הקבועה של מערכת היחסים זה מכביד מעייף ומתיש.
כלומר כאשר מציאות כזו קוראת מידי פעם יש לנו מוטיבציה להצטמצם לעזור ולתמוך. אך כאשר המינון הוא גבוה אנחנו מאבדים את היכולת, את המוטיבציה ואת הרצון להחזיק ולתמוך. אנחנו מרגישים מרירות ותחושה שבן הזוג הזה או החברה הזו ממש מעייפת אותי.
איזון במערכת יחסים זה דבר קריטי. נישאר בדוגמה של החדר. כאשר בן זוג אחד תופס את כל החלל הוא לא מרגיש גדול ואת הנפח שהוא תופס אלא יש הרגשה קשה של כאב של בדידות גדולה וצימאון אין סופי, יש רצון עז להרגיש ולחוות מישהו לצידו אך הבעיה שהוא לא מאפשר מקום כי הכאב והפחד הם הזוגיות שדבוקים אליו והם תופסים את כל הנוכחות.
אישה שמחכה שבעלה יחזור הביתה בכדי לשתף אותו במשהו שקרה לה, והוא חוזר ואומר, שאין לו כוח או זמן. הכאב שמציף את האישה הופך להיות בן הזוג שלה. זה המקום האוטומטי, המוכר לה והבעל הופך להיות הגלגל השלישי במערכת היחסים. הרי האישה כועסת על בעלה ומרגישה מאוד מחוברת לכאב שלה.
בדוגמה של החברה שעברה פגיעה מינית היא מתחילה את הקשר כאישה מתחשבת שרואה את האחר לפעמים אפילו בצורה מוגזמת ולא מאוזנת היא נותנת מקום וחושבת איך לשמח ולהשקיע בשני. אך כשהיא זקוקה לתמיכה היא מצפה שיעזבו הכל ויתנו לה את החיבוק האין סופי שהיא זקוקה לו.
היא הופכת להיות מלאה בכאב ובאכזבה כשמתעייפים ממנה, הכאב נשאר צמוד אליה ובן הזוג, או החברה הופכת להיות הגלגל השלישי בקשר. בן הזוג מרוחק והאמת שבדרך כלל גם כבר לא רוצה להתקרב כי הוא עייף מלשמח אותה או מלהיות מאכזב ולא לעמוד בציפיות ובתפקיד התומך. נוצר מין ריקוד של אשם וקורבן.
בן הזוג שמצטמצם לחלק הקטן בנוכחות של החדר לפעמים פחות בודד, יותר חזק כי הוא מרגיש את ההתגברות שלו ואת המשמעות שהוא מכניס לחייו בזה שהוא דואג למישהו אחר. זה בדרך כלל לא משהוא מודע אך הוא מרגיש נצרך, ומשמעותי. יחד עם זאת הוא עייף מאוד מבן הזוג שלו שזקוק לתמיכה מתמדת.
אין קירבה כשהתחושה היא חוסר איזון ומילכוד. אין אהבה כשצד אחד נותן וחזק וצד שני חלש וניתמך.
"אין לי בחירה ואין לי ברירה אני חייב לתמוך כי הבת הזוג במצוקה." - אמירה פנימית כזו מחריבה זוגיות.
האישה הכאובה והפגועה, עליה בדרך כלל מרחמים או רואים את טוב הלב שלה את הטראומה ואת הכאבים שלה, לא מחשיבים אותה כאישה עם אגו נפוח אלא אגו בריצפה שזקוקה לתמיכה רבה.
דווקא על המורכבות שלה אני רוצה לדבר. על האישה הזו שבאים לעזור לה ולתמוך בה. אני הולכת לומר משהו שהוא אולי לא פופלארי או שיגרתי, ואולי קשה לשמוע אותו, אך גם אצלה יש מצב של תיקון אגו נפוח.
האישה הזו תופסת את כל הנפח של החדר עם הכאב והצער שלה. נכון שהיא נפגעה, נכון שיש לה טראומה נוראית ואני לא מאחלת אותה לאף אדם, אך יש פה אגו נפוח. לא אגו של חשיבות עצמית מופרזת במובן הקלאסי כמו אדם שחצן שחושב רק על עצמו, אלא זה אגו מוסתר שבה לידי ביטוי בתחושה של קורבן. הייתי צריכה לקבל משהו אחר. החיים שלי היו צריכים להיות אחרת. יש חיבור והיזדהות חזקה מאוד לרגש של הכאב ולתחושה שהיה מגיע לי משהו אחר. וזה הופך את האדם לקורבן ולמסכן.
יש נשים שאצלם זה בה לידי ביטוי בצורה של, אגו פנימי גדול שאומר את חייבת להיות מסכנה, קורבן, כאובה, כי רק כך יש לך זכות ומותר לך לתפוס מקום, אחרת זה לא ראוי. אולי רק כך את אישה טובת לב.
יש אנשים שאולי עכשו יזדעקו ויגידו רגע, לאישה הזו נעשה עוול אמיתי ואי אפשר לשפוט אותה על כל הכאב שהיא מרגישה.
התשובה שלי היא:
נכון אי אפשר וגם לא צריך לשפוט אותה. ובאותו הזמן אנחנו גם עכשו לא מתמקדים באחריות האישית של מי שפגע בה ועשה לה עוול נוראי! אין ספק שמגיע לו העונש שלו. אך ההתמקדות והפוקוס כרגע הן עליה ולא עליו ועל מה שעשו לה. דיבור על הכאב שגרמו לה דווקא מכניס בחזרה לחדר ולמערכת היחסים את הנוכחות של הפוגע ומגדיל את הזוגיות שיש לה עם הכאב והפוגע שלה. אני הייתי רוצה לעזור לה להציף את התפקיד שלה ואת החיבור והזוגיות שלה עם הכאב, מתוך רצון לעזור לה לראות מה היא יכולה לעשות בכדי לקדם את עצמה למטרות שלה. לא להמשיך להיות האישה הפגועה שאין לה בחירה. לא לחיות בתוך הסיפור שהכניסו אותה אליו אלה לחיות בסיפור שהיא בוחרת לעצמה על עצמה.
הכאב והפחד תופסים כל כך הרבה מקום שזה מגביל את התנועה ותחושת החופש במרחב הזוגי. זה מכביד על הקשרים שלה שמתחילים גבוה אך אחר כך מתרסקים כי אף אחד לא יכול לעמוד בסטנדרט ובצורך שלה לראות ולהראות. כאשר בן הזוג שלה לא רגיש לכאב שלה היא בתחושה שלא רואים אותה ולא מתחשבים בה ולא נותר לה מקום בתוך החדר הזוגי, מה שמציף שוב את הטראומה בתוכה.
השיחה בדרך כלל תתנהל כך:
הוא: אני יוצא עם חברים הערב.
היא: מה? איך אתה משאיר אותי לבד?? אתה יודע כמה קשה לי וכמה אני צריכה אותך כאן, במיוחד עכשיו!!
הוא: אני לא יכול לשמוע עוד מילה אחת ממך על הכאב שלך!
היא נשארת בבית בוכיה וכאובה. או כמו שאמרנו כבר עם בן הזוג הניצחי שלה - הכאב.
מרגישה מסכנה שלא רואים אותה. בעלה בוגד בה עכשיו עם החברים שלו. לא בגידה במובן הקלאסי של המילה אלא בגידה, כי כשהיא זקוקה לו, הוא מעדיף לא להיות שם איתה. אלא ללכת למקום שנעים, נוח וטוב לו. החברים הם האישה השניה שלו.
הוא גם מרגיש בדרך כלל שאישתו בוגדת בו עם החבר שהכי קרוב עליה, וגם כאן זה לא הבגידה הקלאסית, כי בן הזוג שלה הוא הכאב שלה. הרי היא ממלאה את החדר בכאב שלה באופן קבוע ופשוט משתלטת על המרחב רוב הזמן ולו לא נותר מקום. ואם כן נישארה פינה אז גם כך לא נעים לו להיות בה.
העניין הוא שהזוגיות ומערכת היחסים התחילה כשלשניהם היה נעים ואיכפת אחד מהשני. שניהם הרגישו מגוייסים לקשר. הייתה לשניהם מטרה ברורה לבנות משהו טוב בינהם. איך קרה שהם איבדו קשר עם המטרה הזו?
דיברתי על זה קצת בפרק הקודם "מי שולט בהגה של חיי?"
איך ברגע אחד האגו הפגוע תופס את ההגה ומשנה את המסלול למטרה חדשה. להגן על האני שלי. לא יכול להיות שיפגעו בי ככה.
האישה הפגועה מהדוגמה מחזיקה את האגו הזה שמחבר אותה ומצמיד אותה כל כך חזק להזדהות עם הכאב שלה. ויש לה תחושה שאם היא לא תהיה מחוברת לכאב הזה היא לא תהיה מחוברת לעצמה ולעובדה שהיא צריכה לשמור על עצמה. היא אולי אפילו תיפגע עוד יותר כי לא שמרו אליה עד היום, או שהיא לא שמרה על עצמה כמו שצריך, ועכשיו היא תפקיר את עצמה שוב?
אבל מה שקורה בפועל זה הרי שהיא רק ממשיכה ונפגעת מההתייחסות הזאת, מהפרשנות שלה. היא רק מרחיקה וחוסמת את מערכות היחסים שלה כשהיא מוצפת בכאב.
אולי חלק ממכם אומרים לעצמכם, רגע זה לא בשליטה שלה. יש לה שריטה שהיא פצע מדמם בתוכה.
אז נכון שיש פצע מדמם וצריך לטפל בו ולתת לו מקום. אין אפשרות למחוק את מה שהיה ולהמשיך הלאה כאילו זה לא קרה. ובכל זאת, כן יש אפשרות לבחור מה עושים עם הסרט המחשבתי הזה שרץ לו באופן חופשי בראש. האם אני מריצה את התקרית, את הטראומה שוב ושוב והכאב צף, והתוקף פוגע בי שוב ושוב למרות שהארוע היה לפני שנים? האם כל פעם שלא תומכים בי ונותנים מקום לכאב שלי זה אומר שפוצעים ופוגעים בי?
לי ניראה שהאופציה השניה של להיות בוחרת לקחת אחריות על המחשבות שלי, וללמוד לנהל אותם ואת הסרט שרץ לי בראש, זה אופציה עדיפה ומקדמת הרבה יותר.
גם בתוך המציאות הכי קשה יש לנו תפקיד. גם אישה או גבר שעברו חוויה קשה של ניצול והטרדה נבחרנו לעבור את החוויה הקשה הזו כדי להבין משהוא שלא היינו מצליחים להבין בדרך אחרת. לכן זה הזמן להסתכל על כל עניין הכאב בצורה קצת שונה ממה שעשינו עד היום.
אינשטיין אמר שזו "אי שפיות, לעשות אותו דבר שוב ושוב ולצפות לתוצאות שונות."
אז זה הזמן לגייס אומץ, לפתוח את החשיבה שלנו לגבי תחושת הכאב.
למה בכלל הוא קיים? ולמה צריך אותו?
אם לא כואב לנו אנחנו לא עושים שינוי. אנחנו ממשיכים בשיגרת ימינו. ועכשיו ברור שאנחנו רוצים תוצאות שונות. אנחנו רוצים מערכת יחסים יותר חמה ואוהבת.
אז אם עד היום כשעלה בי כאב הייתי במאה אחוז בתחושה של הזדהות איתו,
ואפשר לראות את זה בכך שהרגשתי מסכנה, או בתחושה של אני חייבת להגן על עצמי, לכן אני לפעמים גם תוקפת.
עכשו אני רוצה לנסות משהו חדש. והתרגיל הוא בכל פעם שעולה בי הכאב לא להזדהות איתו מיד מצד אחד, אך גם לא לנפנף אותו מצד שני.
אלא לשים אותו על השולחן לראות את הנוכחתו שהוא תופס בחדר, להתבונן בו מכל מיני כיוונים. ממש לדמיין את עצמי מסתכלת על עצמי מחוץ לעצמי. התבוננות מלמעלה, אני רואה אותי יושבת בחדר ואת הכאב הזה בתוכי.
מה הוא עושה לי?
איזה מחשבות עוברות בי?
איך אני ניראת?
מה אני מרגישה?
מה אני משדרת למי שמסביבי?
איפה בגוף שלי זה מכאיב לי או משתק אותי?
אחרי שהתבוננתי כך לעומק בכאב שלי עכשו הגיע הזמן להחליט מה אני עושה איתו. האם אני ממשיכה לחבק אותו ולאחוז בו או שאני אומרת לו, תודה שבאת לבקר וביקשת ממני לעשות הפסקה ולהתבונן בעצמי.
עכשו יש לי החלטה ברורה. אני מחליטה אם אני ממשיכה ואוחזת כי טוב לי ב"זוגיות" הזו עם הכאב שלי.
או שאני מרפה ומשחררת. השיחרור יעשה על ידי אימון והתבוננות שוב ושוב. זה תהליך נרכש ואין אפשרות להשיג אותו בזבנג וגמרנו.
כשהמטרה שלנו לנגד העיניים אנחנו יודעים ומבינים מה אנחנו צריכים לעשות בכדי להתקדם.
אני רוצה לעודד אתכם להיות מאוד קשובים למטרה שלכם.
לא להתבלבל בין המטרה של לשמור על עצמי, מי לא להרגיש כאב. (דרך אגב זה בכלל לא עובד. כי בדרך כלל גם מרגישים כאב וגם מפסידים את הקשר).
לבין המטרה שאני רוצה מערכת יחסים נעימה שמנוהלת בצורה בריאה.
אם עולה בכם חשש איך נשרוד במערכת יחסים ללא קשיים וכאב
לא להבהל,
כי זה לא אומר מערכת יחסים סטרילית!
זה מזכיר לי שפעם כשהייתי צעירה יותר ולא אהבתי לעשות ספורט (גם היום אני לא ממש אוהבת) שאלו אותי למה אני לא עושה ספורט והתשובה שלי הייתה, אני רוצה להיות נשית. אני לא רוצה להראות כמו הנשים האלה שיש להם שרירים מוגזמים, אישה שרירית כמו מר עולם. כמובן שמאמן הכושר צחק אלי ואמר, שאני כנראה לא יודעת כמה ספורט והשקעה אני צריכה לתת בכדי להראות כך.
אז גם כאן אין מה לדאוג. כאבים כל החיים מציפים אותנו וכל החיים צריך לטפל בהם. תמיד יהיו מורכבויות ועל מה לעבוד. אפשר להצטער על כל הכאב הזה
ואפשר גם לשמוח שלא משעמם ותמיד יש עניין ושליחות ועבודה.
אז לא להבהל ולהתחיל לטפל בעצמי בלי לצפות שאחרים יבינו אותי, יכילו או יטפלו בי.
זה כנראה כן אומר שאני אהיה אישה נעימה יותר שמנהלת בכוחות עצמה את הכאבים והפחדים שלי.
עכשו 5 צעדים של צמיחה
צעד ראשון - יש לי כוחות לטפל להחזיק להתבונן בכאב שלי.
צעד שתיים - יש לי שיעור ללמוד לבחור האם להחזיק או לשחרר. האם אני מזדהה עם הכאב הזה והוא אני, הוא בן הזוג הצמוד שלי? או שהוא מתחיל אצלי אך עובר דרכי, זורם לו החוצה...
צעד שלוש - רוצה, אני רוצה זוגיות נעימה לא מתגוננת ולא סוחטת ריגשית. זוגיות בה אני אדם יציב שיודע לנהל את הכאבים והפחדים שלו.
צעד ארבע - פעולה, כשכואב לי אני מתבוננת על עצמי מבחוץ.. כביכול לצאת מעצמי ולבחון את עצמי יושבת בחדר עם הכאב שלי. אולי אחליט לפעמים לבקש תמיכה, אפשר לבקש אך לא לדרוש. אם זה ינתן ל, איזה יופי. אם זה יהיה קשה לצד השני אני אחזיק לבד את הקושי שלי, כי אני אדם בוגר ואני יודעת לטפל בעצמי. אני מכבדת את הרצונות והיכולת של בן הזוג שלי, של היקרים לי מסביבי.
צעד חמש - הידד אני אלופה. אני מנהלת את הכאבים שלי ולומדת לתמוך בעצמי ולא הם מנהלים אותי. אני אדם נעים יותר, וזוגי יותר, כאשר אני באה בתודעה של בקשה ואפשר להגיד לי לא.
מאשר לבוא כמסכנה או כאישה שחייבת תמיכה ורק התגייסות והתשובה כן תספק אותי.
כולנו נופלים לפעמים לכאב ולקושי. אם זה מצב זמני שקורה לעיתים רחוקות, בדרך כלל אפשר להכיל אותנו. אך כאשר זו מציאות שחוזרת על עצמה הרבה פעמים או שבן הזוג שלנו עייף מאיתנו, כדאי לנו לעצור ולבחון את עצמינו. זה נכון לאותה חברה שנפגעה מינית אך זה גם נכון לאישה או גבר שנפגעים ונעלבים שוב ושוב מבן הזוג או מהחברה.
זהו יקרים להיום.
אני מקוה שהפרק הזה נתן לכם ערך רב,
זיכרו שחשוב שהמטרה שלכם תהיה לנגד העיניים שלכם כי היא תיתן לכם הרבה כוח להתמודד עם הרגעים המאתגרים, עם הקשיים והכאבים.
אשמח מאוד אם תשתפו את הפרק עם חברים ומשפחה או כל מי שניראה לכם שזה יכול לעזור לו.
ובנתיים להתראות בפרק הבא.
Comentarios