בספר שכתבה אליזבט קובלר רוס, "המות חשוב לחיים" היא מתארת איך בכל אדם יש 4 מרכיבים משמעותיים. חישבו על זה כמו עיגול של פיצה מחולק לארבע רבעים.
ברבע הראשון זה הרגשות שלנו. הרבע השני זה השכל וההגיון שלנו, החלק השלישי זה החלק הפיזי, הגופני שלנו, והחלק הרביעי זה החלק הרוחני שלנו. כל חלק הוא חשוב ביותר למכלול שלנו. ואנחנו או יותר נכון ה"אני" הגבוה שלי, יושב מעל ארבעת החלקים האלו ומנהל אותם. אולי יותר נכון לומר שכשאני מנהלת את ארבעת החלקים האלו אני במצב תודעה גבוה ושואפת לאיזון. כשיש הפרעה וחוסר איזון זה מביא לנו כאב.
אם בחוויה שלי בן הזוג שלי פוגע בי נוצר חוסר איזון בין ארבעת הכוחות באופן מידי.
בדיוק השבוע הגיע אלי זוג, זה פרק ב' שלהם. האישה, היא אמא מבחירה, ולא האמא הביולוגית, היא זרקה בנקיונות של הבית, חפץ שהיה יקר לבן של בעלה.
בבית של פרק א' אולי היו כעסים אך סביר שהיו מתפוגגים מהר, אך כאן הסיפור יושב על מורכבות של, את לא מכבדת את הבן שלי ואותי אצל האיש. ואצל האישה, אתה מייד מגונן עליו ומאשים אותי במקום לתת לי גיבוי.
החלק הריגשי משתלט על כל "מגש הפיצה" של כל אחד מהם. הרבע הזה שהרגש יושב בו הופך מרבע לשליט על כל השלם של המגש. הם מאבדים את השליטה על ההגה של האני שלהם ומי שמנהל את המערכה זה הרגש הפגוע. השכל, הגוף, והרוחניות נלקחו שבויים ע"י הרגש הפגוע הזה. השכל מנסה למצוא מקור של חשיבה חיובית, אולי נקמה, או לשחרר, רק שהרגש ירגע ויהיה פה יציבות ואיזון. הגוף נכנס לסטראס, נשימות מהירות, דופק מהיר וזה בניסיון לשחרר לחץ ולהרגיע את המערכת הפנימית. כמו חדר מכונות שמתחמם יותר מידי וצריך קירור. הרבע הרוחני שכבר לא נשאר ממנו רבע כי הרגש השתלט עליו, אכן בדרך כלל נעלם. אנחנו מאבדים את הקשר שלנו עם הרובד הפנימי והאלוקי שבתוכינו, עם בורא העולם שנותן בנו חיות ובחירה, ואנחנו מרגישים קורבן מסכנים וסכנה.
את הקשר והאיזון או חוסר איזון בין ארבעת החלקים אנחנו יכולים לראות ולהבין בצורות שונות. תחשבו על אדם מאוד שכלתני, בדרך כלל הוא יעבוד במשהו אנליטי ומדוייק, והרבע של הרגש אצלו יהיה מצומצם ופחות מפותח, יותר חבואי. יהיה לו בדרך כלל יותר קשה לדבר את הרגשות שלו.
לעומת אדם מאוד ריגשי, שאצלו המחשבה הלוגית, האירגון והגבולות יהיו פחות מפותחים.
הבת שלי שנולדה חרשת ונשארה עם החרשות עד גיל שנתיים. (בגיל שנתיים היא עברה ניתוח לשתל קוקלארי) היא הייתה צריכה להתמודד ללא צד פיזי וגופני של שמיעה, ואני ראיתי במו עיניי איך חוסר בצד הגופני יצר ופיתח חוזק בצד הרוחני. איך החוש השישי שלה לדעת מה קורה מסביבה היה עוצמתי ביותר. כשהיא החלה לשמוע, היכולת הגופנית התחדדה והתחזקה ואז החוש השישי הזה נחלש והתאזן מול הרובד הפיזי שהתחזק. היא יכולה יותר לסמוך על השמיעה והצורך להמשיך, לפתח, ולהסתמך על ההבט הרוחני הפנימי שלה קצת נירגע.
אנחנו גם מכירים את זה אצל אנשים שמאוד רוצים להיות רוחנים, הם מוותרים על הצדדים הגופנים שלהם. ואנשים שמאוד מחוברים לחיצוניות אז בדרך כלל הצד הרוחני פחות מפותח.
אם נחזור לדוגמה שלנו על הזוג עם האישה שזרקה את החפץ של הבן של בעלה, ניראה שבעצם משהוא מתערער אצל שני בני הזוג. הכאב מקפיץ את החלק של הרגש. אצל האיש זה קפץ כי הוא הרגיש שיותר חשוב לה הסדר מאשר לשמח אותו ואת הבן שלו. הרגש הפעיל את כל החלקים, המחשבה שעלתה בו זה שלא מככבדים אותו ואת הבן שלו. הוא הרגיש כאב ובשלב זה הוא כבר שבוי ולא מחזיק בהגה של חייו. ארבעת החלקים מנוהלים על ידי רגש הכאב שהשתלט על כל המערכת. כך שגם השכל, הצד הפיזי והרוחני מנוהלים לפי הכאב שהוא מחזיק בליבו.
בפרק הקודם, "בן הזוג צריך להשתנות, האם זו האמת?" עם הפסיכולוג אריק פלד דיברנו על מחשבות ועל הכאב שהן יוצרות. זה פרק חשוב מאוד ואני ממליצה מאוד להאזין לו.
האיש שלנו, בחר להתעלם מאישתו ולעשות סוג של ברוגז מה שאישר אצלה את ההרגשה שתמיד מאשימים אותה.
פשוט זוג משמים. היא עם נטיה להרגיש אשמה, עוד מחוויות הילדות שלה, והוא עם נטיה לחשוב שלא מכבדים אותו, עוד מהילדות שלו, וכך כל אחד מכאיב לשני בפצע הפתוח שלו
לפי השיטה של 5 צעדים של צמיחה, אתם זוכרים,
כוחות, שיעור, רוצה, פעולה, הידד אני אלופה.
משהו משמעותי מתבלבל מאוד בצעד השלישי, בחלק של הרוצה כשהרגש של הכאב משתלט ולוקח בשבי את השכל, הגוף, והרוחניות
.
זה ברור ששני בני הזוג רוצים להרגיש נאהבים ואוהבים, אבל יש תריגר שחזק מהם ומשתלט ומסיט אותם מהרצון והמטרה העליונה של זוגיות מחוברת ואוהבת.
ברגע שנפגענו הרצון הופך להיות, אני צריך להגן ולשמור על עצמי. אני צריך לדאוג לילד שלי. לא יכול להיות שמזלזלים בי.
ופתאום ברגע אחד החץ שיצא לדרך כשהיינו אוהבים, כשהחלטנו ללכת יד ביד משנה את הכיוון שלו. סוטה מהנתיב ומופנה למטרה לגמרי אחרת. לשמור עלי, להגן על עצמי.
האני המסכן, הקורבן, התוקפן, המתגונן טופס את מרכז הבמה. במערכת יחסים זה המתכון המושלם לכאוס ולאיבוד הקירבה והקשר. אין הרמוניה אין חיבור יש אגו פגוע והוא זה שמנהל את המערכה. יש תחושה של אין אהבה ולמה אני בכלל בקשר כזה שמביא לי כאב?
כולנו נופלים למקום הכואב לפעמים. כולנו נפגעים וכואבים זה חלק מהחיים. אין מצב ריגשי סטאטי!
אנחנו לא בזוגיות עם שוקולד שתמיד הוא טעים וטוב. האמת שגם זה לא נכון כי אחרי שאוכלים אותו ועומדים מול המראה שונאים אותו.
העניין הוא לא לחפש איך לעקוף את הפגיעות והכאב. זה לא רלוונטי ולא ראלי.
ההשקעה שלנו לדעתי צריכה להיות ממוקדת בלהחזיק את הרצון הגבוה שלנו גם כשקשה.
המטרה העליונה היא זוגיות של חיבור ושיכות. היא לא "האני" שלי. אלא היא המרחב של היחד!
וחשוב להישאר מחוברים לרצון הזה לחיבור גם כשכואב מבן הזוג.
אל תבהלו, זה לא אומר שפגעו בי ואני מתעלמת מהרגש וממשיכה הלאה כאילו כלום. אלא כואב ולא נעים ויש כאן משהו שאני צריכה לעצור ולבדוק. יש כאן עניין שאני צריכה לטפל בו, לבדוק אותו, כי היחד והזוגיות חשובה לי והיא המטרה שלי. הרבה יותר מהכאב הקטן או הגדול שאני מרגישה עכשו.
היחד שאנחנו רוצים להרגיש, ההרמוניה והחוויה של החיבור, נשארים לעמוד לנגד עיניינו גם כשכואב לנו.
כשאדם אחר נפגע. משהו דרך עליו והוציא שדים מהארון שישבו בתת המודע שלו. האיש מהדוגמה שלנו יש לו נקודה רגישה, שכשלא רואים את הצרכים שלו, הפרשנות האוטומטית שלו היא, לא מכבדים אותי. וכדאי שהוא יקח אחריות על ההצמדה והפרשנות הזו.
הסיפור שלו מתנגש עם הסיפור של אישתו וזה לא מקרה. זה בכוונה מתנהל כך כי רק כך נקום וניקח אחריות על הכשלים והחסימות שיש לנו בחיים.
העניין הוא שכשהסיפור שלו מתעורר והוא מאשים אותה הוא מעיר בתוכה את הסיפור שלה. כל אחד נשאב כאן לסיפורי הכאב של עצמו ובמשך הזמן הזוגיות הזו תהיה כל כך מלאה בכאב, תהיה כאן מערבולת וסופה שיהיה קשה לעצור אותה.
כשאני חייתי במציאות דומה לזו, אני זוכרת שהייתי אומרת לעצמי אם הוא רק יבין מה הוא עושה. אם הוא רק היה משנה בקצת את הדרך שלו, הכל היה הרבה יותר נעים בבית הזה.
היום אני יודעת שזו הייתה טעות ענקית שלי.
הייתי צריכה לשאול את עצמי שאלות אחרות לגמרי.
הייתי צריכה להיות פחות עסוקה במה שהוא יעשה או לא יעשה, כי זה הפך אותי למסכנה שמחכה לישועה ללא שום יכולת לשנות. כי כל התשובות היו בידים שלו.
מעניין מה היה קורה אם הייתי שואלת את עצמי. מה אני יכולה לעשות אחרת? מה בורא עולם מצפה ממני במצב הזה. שאלות מעין אלו היו מחזירות לי כוחות, בחירה, ואחריות לידיים שלי. זה לא אומר שהייתי ממשיכה לחיות היום עם בעלי הראשון. זה כן אומר שאולי היינו מצליחים להתגבר על משבר הזוגיות ואולי לא. אבל אני הייתי במקום שלם של אני עושה את התיקון והתפקיד שלי בזוגיות.
אז מה בכל זאת עושים?
סיפורי העבר ותת המודע הרגש והכאב מנהלים כאן את הזוגיות. וזה מתכון לאסון.
יש פה מספר דרכי פעולה וכמובן שזה מצויין כשאיש מקצוע מלווה זוג שכזה לצאת מהמערבולת שלו
ובכל זאת אני אסביר מה נדרש בצורה כוללת ורחבה.
לחדד את הרצון - מה חשוב לי. במקרה הזה היה ברור לשניהם שהם רוצים זוגיות טובה, חיבור, והרמוניה.
המטרה הזו, הרצון העליון הזה עומד לנגד עינהם גם כשטוב וגם ובמיוחד כשמתעורר לו הכאב. הכוונה היא שכשאנחנו יורים חץ עלינו להיות במבט כל הזמן על המטרה בה רוצים לפגוע ולא להסיר את המבט. כשהכאב מגיע הוא כמו איזה נודניק שדופק לנו על הגב בזמן הריכוז כדי שנסובב את המבט שלנו. אנחנו צריכים להיות חזקים ולהבין שהמטרה לא משתנה והמבט נשאר מפוקס על הרצון האמיתי שלנו. זוגיות טובה, חיבור, שיכות, והרמוניה.
כל אחד לוקח אחריות על הסיפור הפנימי שלו. כשהיא יודעת שהמחשבה שלה היא עם נטיה וכאב לזה שישר מאשימים אותה, היא יודעת שזה כמו בור שהיא נופלת אליו. בכל פעם שיש לה חץ שהיא רוצה לירות לכיוון המטרה הנעלה שלה היא כבר לא מצליחה לכוון מתוך הבור למטרה. אז כשבעלה מגיע ואומר לה "למה זרקת את הנעלים של הילד בלי לשאול". היא יודעת שעכשו הוא נמצא בסיפור ובפרשנות שלו והיא לא חייבת להכנס ולהיות שחקנית בסיפור הזה שלו. היא לא חייבת להכניס את האשמה עליה למרות שזה כדור שזורקים לכיוונה. גם אם הבעל שלה לא לוקח אחריות על הסיפור והכאב שלו, ככל שהיא תשחרר ולא תסכים להכנס למסכנות ולהיות שחקנית שמשלימה את הסיפור שהוא יוצר כך יש סיכוי שיהיה שינוי. אני בהחלט מאמינה שכשאדם לוקח אחריות על החלק שלו זה עושה שינוי משמעותי מאוד בקשר גם אם בן הזוג לא שותף פעיל. כמובן שעדיך בשניים אך זה לא מחייב המציאות בשביל לחולל שינוי. היינו רוצים שהאיש יקח אחריות על הסיפור שלו. הסיפור של, כשלא עושים את מה שאני חושב, הכוונה היא, שלא מכבדים אותי. הפרשנות הזו שלו היא אוטומטית וגם הוא נופל לתת המודע, ששואב אותו, מוריד ומרחיק אותו מהמטרה הנעלה שלו. צריך לקחת נשימה עמוקה ולברר עם עצמו לאן הוא יורה את החץ שלו. האם למטרה של הזוגיות ההרמונית שהוא כל כך רוצה הוא לעבר כאוס. האם הסיפור שלו הוא נכון או שהפרשנות שלו הרחיקה לכת והוא מפספס את המטרה שבה הוא חושק.
החיים שלנו הם מסע. יש לנו אתגרים בכדי שנצמח, בכדי שנחדד ונכיר את עצמינו, את הכוחות שלנו, את הרצונות שלנו. העניין הוא שלפעמים אנחנו במו ידינו הופכים את מסע החיים ממסע והרפתקה למשא כבד על הגב.
אנחנו יכולים להתקיים פה בעולם ולקום כל יום מחדש למציאות של למה בן הזוג שלי מאשים אותי? או למה בת הזוג שלי לא מכבדת אותי?
או שאנחנו יכולים להגיד לעצמינו יש לי כאן הזדמנות. המציאות לוחצת לי על הנקודה שקשה לי כדי שאני אטפל בעצמי. כדי שאני אקח אחריות על הקשיים שלי. כדי שהמטרה שלי תתחדד ותהיה לנגד עיניי גם כשקשה לי.
אתם מכירים את זה שספורטיים לפני תחרויות הולכים להתאמן במצבים ובתנאים קשים מהרגיל כדי להיות הכי מוכנים שאפשר. כלומר הם יתאמנו במקומות גבוהים שהחמצן שם דליל כדי להיות הכי מוכנים גם כשהם קצרי נשימה. כדי שכשהם יגיעו לתחרות התנאים יהיו אפילו יותר פשוטים ממה שהם רגילים.
אם אנחנו פועלים רק ממצב שקט ונינוחות אנחנו לא מאותגרים ולא צומחים.
כשאנחנו רוצים להחזיק בהגה של החיים שלנו, להתקדם ולצמוח חשוב מאוד שנדע לחזור לאיזון בין ארבעת החלקים גם כשהכאב מערער אותנו. זה דורש אימון ושמירה על שלווה כשכואב וקשה. ללמוד לא להתפעל ולהזדעזע מהקושי. לא כי הוא לא קיים אלא מתוך ידיעה שיש כאן מישהו שמנהל את העולם. הכל קורה בכדי שאני אלמד לנהל את עצמי ואת הכוחות שלי.
לכן בחמישה צעדים של צמיחה
הצעד הראשון - הוא לומר לעצמי יש לי כוחות להתמודד. האתגר הזה בה לחזק אותי. האיש שלי מאשים אותי, האישה שלי לא מכבדת אותי אלה רק אתגרים שבאים ללמד אותי משהוא על עצמי ועל הכוחות שלי, אני הולכת לצמוח מהשיעור הזה.
הצעד השני - שיעור שאני באתי ללמוד. האישה אולי תגיד לעצמה, אני לומדת לא להכנס לסיפורים וסרטים של אחרים. אני לא נשאבת פנימה. אני לא מאשימה ומואשמת, אני לומדת להציב לעצמי גבולות וגם אם מאשימים אותי אני מחליטה איפה הרגש שלי נמצא ומה אני שומעת ומקבלת. אני מחוברת למטרה שלי ולדרך שאני רוצה להוביל את הבית שלי.
האיש יגיד, אני לומד לכבד קודם כל את עצמי. אני לומד לא להתרגש גם אם ניראה לי שלא מכבדים אותי, כי אני מכבד את עצמי. אני לא מתפעל ומפרש את מעשיה של אישתי בצורה אוטומטית כחוסר כבוד. כשאני מתלונן על חוסר כבוד אני כבר במקום שמוריד אותי ועושה אותי קטן. אני אדם חזק ויציב ולא תלוי בכיבודים שעושים לי.
הצעד שלישי - רוצה. נשארים מחוברים לערך העליון ולמטרה גם כשקשה. לזוגיות, לחיבור ולשיכות.
תת המודע הרבה מאוד פעמים מושך אותנו למטה עם הפרשנויות וכאבי העבר שלנו. התרופה שאני נותנת לתת מודע הזה הוא חיזוק העל מודע שלי, הרצון העליון הזוגי שלי. אני מבררת מה אני רוצה ומחזיקה במטרה שלי גם כשקשה לי. אני שומרת על הרגש שלא ישתלט על כל מי שאני ויסיט את כל החלקים והכוחות שלי למטרות משנה קטנות שלא מקדמות אותי למקום שאני רוצה.
צעד ארבע - פעולה, אני בוחרת פעולה קטנה, צעד לקראת המטרה העליונה שלי. בדוגמה שנתתי האישה בחרה שכשהיא תרגיש מוצפת באשמה היא תשנן משפט שאמרנו והכנו מראש. אני אישה טובה, ואחראית עם שיכות חזקה. מבחינת זה צעד ראשון לטובת איזון בין הרגש, השכל, הגוף, והרוחניות. האיש החליט שכשהוא מרגיש שלא מכבדים אותו הוא יצא למרפסת ויעשה כמה נשימות עמוקות ויגיד לעצמו אני מכבד את הנוכחות שלי.
צעד חמישי - הידד אני אלופ/ה - יש בירור והבנה וצעידה בדרך חדשה. כל אחד לוקח אחריות על החלק שלו בסיפור. אלו צעדים ראשונים לטובת זוגיות עם הרמוניה, צעדים חשובים ומשמעותיים.
אז בפעם הבאה כשאתם מרגישים שאתם מאבדים שליטה זיכרו שאתם יכולים לאחוז בהגה של חייכם ולנהל את ארבעת הכוחות שלכם. יש לכם "אני" גבוה שיכול לנתב בין השכל הרגש הגוף והרוחניות שלכם.
איך תחזיקו באני הזה?
ע"י זה שתאחזו ברצון גבוה וערכי שלכם גם כשקשה וכואב.
בהצלחה יקרים
אין לי ספק שאתם תצליחו
הכל רק עניין של אימון
בבקשה שתפו את הפרק עם כל אדם שזה יכול לתת לו ערך
להתראות בפרק הבא
דפנה
Comments