מה עושים כשהוא מסיט את הילדים לכיוון שלו

בפרק השני שיתפתי אתכם בהתמודדות שיש לי מול הבן הצעיר שלי שנכנס הבייתה אחרי שאבא שלו סיפר אותו בתספורת שהכעיסה אותי מאוד. הפעם אני רוצה לדבר על ההתמודדות מול ילדים בגיל ההתבגרות. כשמדובר בגיל הנעורים ההתמודדות שלנו מול הילד היא שונה וברוב המקרים היא מתסכלת הרבה יותר.

וכשנכנסת העובדה שההורים הם גם גרושים בדרך כלל הכאב והתסכול גדולים בהרבה.

אני אסביר למה אני מתכוונת.

הפחדים שיש לנו כהורים מהיום שהילד נולד הם:

1. מה יהיה עם הילד שלי

2. פחד מהתרחקות ופרידה מהילד שלי.

הפחדים האלו קיימים אצל כל הורה וברגע שאני הורה גרוש הם בדרך כלל מתעצמים. כי פתאום יש שתי מחנות. אבא שמכוון לכיוון אחד ואמא לכיוון שני. כלומר בכלל לא בטוח שהילד שלי ילך בדרך שאני רוצה בשבילו. וגם יש התרחקות ופרידה כל הזמן, כי כשהילדים עם אבא שלהם הם לא איתי. זה לא רק ברובד הטכני זה גם ברובד הריגשי והמחשבתי. לדוגמה: אני מעריכה ומחשיבה ערכים של אחריות אישית ואם הגרוש שלי הולך בדרך חינוך אחרת והילדים הולכים איתו זה יכול להביא הרבה כאב מתוך תחושה של נפרדות.

יש לי הרבה מה לומר על הקושי הזה אך כמו שאתם כבר יודעים סיפור ודוגמה זו הדרך שאני הכי אוהבת בכדי להעביר את המסר.

אז אחד מהילדים שלי כשהיה בגיל חטיבה החליט ללכת לבית ספר שלא היה מקובל אלי בכלל. בית ספר חילוני לאומניות. למי ממכם שחי את התרבות הזו אז תארו לכם את ההפך. שהילד שלכם רוצה ללכת לישיבה של בנים ששם לומדים תורה רוב היום. העיקר בסיפור זה שזו מסגרת שבכלל לא תואמת את אורח החיים שלכם.

אבא שלו לקח אותו לראות את המסגרת הלימודית, הלהיב את הילד ואני נותרתי בחוץ, בלי שידעתי כלום. ויום אחד כשזה נודע לי נותר לי רק לכעוס להתעצבן על הילד על האבא ולחיות בתיסכול עצום שהינה אני הולכת לאבד את הילד שלי.

כך לפחות אני נהגתי.

הרגשתי שאני גם מאבדת את הילד שלי. ושהוא הולך בדרכים שבכלל לא רציתי בשבילו.

זאת אומרת שני הפחדים כאן התחברו לי ביחד. גם אני הולכת לאבד את הילד שלי והינה אנחנו מתרחקים ויש פרידה רגשית חזקה בנינו. וגם החיים שלו הולכים להיות כל כך שונים, ולא כמו שאני חושבת שהם צריכים להיות אז מה יקרה לו ומה יהיה איתו.

פחדתי וגם כעסתי, הרי הוא הלך מאחורי גבי עם אבא שלו.

ועל זה שלא סופרים אותי בכלל.

כל הכאב הזה צף למעלה ובאותם רגעים אי אפשר לחשוב בהגיון, אני לפחות לא הצלחתי. זה כמו סערה בים או יותר נכון מערבולת שמורידה אותי למטה. אני מאבדת שליטה על הרגשות שלי ועל המחשבות שלי ובגלל איבוד שליטה על הרגשות והמחשבות מגיע גם איבוד שליטה על המעשים. זה יכול להתבטא בכתיבת הודעה לא במקום לבן שלי או לאבא שלו. זה מביא אותי למקום נלחם או מתגונן. זה יכול להביא אותי למצב שאני מתנתקת ריגשית במידת מה מהבן שלי כי אין לי כוח להתמודד עם הכאב הזה.

האמת שבתחלה החזרתי מלחמה. אמרתי שאני לא מוכנה ולא מסכימה לבית הספר הזה.

לא מדובר בילד בן 16, 17 אלא ילד בן 13 שההורים עדין מכתיבים את הכללים, לפי השקפת עולמי. זה יצר עוד ריחוק וצער ואני הרגשתי שאבדתי את הסמכות ההורית שלי. האמת את ההורות שלי בכלל. לא צריכים אותי בתמונה. בקיצור מאוד נפגעתי, כאבתי, הרגשתי שאני מאבדת את הבן שלי.

החזקתי את עצמי מלומר לבן שלי תיקח את הדברים שלך ולך תגור אצל אבא שלך. אם אתה לא מקשיב לי, לא משתף אותי אין לך מקום בבית הזה.

החזקתי את עצמי כי ידעתי שהמחשבות והרגשות שלי כל כך השתלטו עלי ואני כמו קפטן של ספינה שאיבד שליטה על הספינה והיא עכשו מטלטלת לאן שהיא רוצה ללא שום שליטה. הרגשתי כך, כי הייתי פגועה מאוד. והבנתי שהפחדים, והרגשות, הכאב והכעס מנהלים אותי הם מחזיקים בהגה של הספינה שלי, לא אני. הכאב הפך אותי לשבויה. ואם אני אומר לילד שלי תלך אחר כך אולי אני אצטער על זה מאוד, למרות שזה מה שהרגשתי.

לא הייתי מסוגלת לראות מעבר לכאב שלי ולא ידעתי איך להתנהג מול הבן שלי. היה לי ממש קשה לחבק אותו. הרי הוא עשה קואליציה יחד עם אבא שלו נגדי. זו לפחות החוויה האישית שלי.

בואו עכשו ננסה להשתמש בשיטת 5 הצעדים של צמיחה בכדי לחזור ולהחזיק את ההגה של הספינה. בכדי להחזיר קצת שליטה לחיים.

1. כוחות – הזכרתי לעצמי שיש לי כוחות ואם המציאות הקשה יש פה אתגר שאני הולכת לצמוח ממנו גבוה.

2. שיעור – לא הבנתי מה השיעור שלי פה. התפללתי וביקשתי שעיני יפתחו ואדע מה לעשות ואיך לנהוג. בתקוה שבהמשך הדרך השיעור יהיה לי יותר ברור.

3. רוצה – ידעתי טוב מאוד מה אני רוצה. אני רוצה לאהוב את הילד שלי ולהרגיש מחוברת אליו. הכעס שיש לי מרחיק אותי ורציתי להתנקות ממנו. יחד עם זאת לא לוותר על הערכים שלי ועל השקפת עולמי. אני רוצה להרגיש שאני עושה את התפקיד ההורי שלי, והאמת הרגשתי שחטפו ממני את ההורות שלי. כאילו הגרוש שלי עקף אותי, עשה מחטף ונותרתי ללא תפקיד הורי. לא רציתי להרגיש מתוסכלת וכאובה שלא עושים מה שאני רוצה. לא רציתי להרגיש שהגרוש שלי מנהל אותי ואת הקשר שלי עם הבן שלי.

תוך כדי שאני כותבת לעצמי את הכאב ומתוכו נולדו המטרות ומה אני רוצה, פתאום נפתחה בפני תובנה מדהימה. אני אולי לא יכולה להחליט לילד שלי לאיזה בית ספר הוא ילך אבל אני כן יכולה להראות לו דוגמה אישית מדהימה איך להתנהל ולהתייחס כשלא מקבלים את מה שרוצים. האם אני נכנסת למשחק של שברו את הכלים או שאני ממשיכה בקו שלי כי התוצאות הם לא מה שמנהל אותי, אלא הדרך וההשתדלות שאני עושה.

המציאות הראתה לי שבעצם הגרוש שלי השתלט על המצב. על איזה בית ספר הילד ילך ועל ריחוק שיש לי מהילד שלי. אני רוצה להחזיק את המקום של, אני בחרתי להיות ההורה שלך ולאהוב אותך וזה לא תלוי במי תהיה או במה תעשה. וזה לא תלוי במה שאבא שלך עושה. אני בוחרת להיות ההורה שלך וזה כן תלוי בהשקפת עולמי ובחיבור שאני יודעת בתוכי שקיים. יחד עם זאת אני לא מוותרת על הערכים שלי. אני לא פתאום הופכת להיות תומכת בבית ספר שהוא לא לפי העקרונות שלי.

4. פעולה – בחרתי לומר לילד שלי. אני חושבת שזו טעות איומה ללכת לבית הספר הזה. אני לא מסכימה עם הדרך הזו בשום אופן. אך אני מכבדת את ההחלטה שלך. חשוב לי שתדע שלהחלטה הזו יהיו השלחות. אני סומכת עליך שתדע להתמודד ולקחת אחריות עליהם. אני לא אקח אחריות על ההחלטה הזו כי היא נוגדת את ערכי. אני לא אשלם, כי מבחינתי זה לא המקום הנכון לך. אך אני כן מכבדת את ההחלטה שלך.

הפעולה הזו שיחררה אותי מהכעס והביא אותי למקום שיכולתי לבחור את מה שנכון וטוב לקשר שלי עם הבן שלי.

מהלך כזה מתאים לגיל הנעורים כאשר הילדים כבר עושים בין כו וכו את מה שהם רוצים, בין אם ההורים יודעים ובין אם לא, ובוודאי כשיש לילד גיבוי של אחד ההורים. לפחות אני נתתי לבן שלי את ההרגשה שיש לי מצפן וכיוון ברור מצד אחד. ומצד שני אתה כבר ילד גדול ואתה תבחר בחיים שלך ויש לכל בחירה מחיר, שאיתו אתה תצטרך להתמודד.

המסר פה הוא כפול

המסר שלי כלפי הילד שלי,

1. לילד שלי אני נותנת ביטחון שאני סומכת עליו ועל היכולת שלו להתמודד.

2. אני מכבדת את הבחירות שלו למרות שאני לא אוהבת אותן.

3. למרות שעשית פה מהלך שלא מקובל עלי וגם אכעיס אותי אני עליך לא מוותרת ולא מתרחקת.

4. גם אם אבא שלך עשה מהלך שחיבר אתכם ביחד זה לא משנה אתה תמיד נשאר הילד שלי (תיזכרו שרציתי לזרוק הכל ובעצם זה ההפך ממה שאני רוצה, מהמטרה שלי להיות מחובר לילד שלי.

הכאב גרם לי ללכת נגד המטרה שלי)

יש גם מסר שהוא שלי כלפי עצמי

1. אני אימא מסורה וסמכותית ואף אדם לא יכול לקחת זאת ממני. גם כשהילד שלי לא מקשיב לי.

2. יש לי גבולות, וערכים ברורים אותם אני אומרת ולפיהם אני חיה, ואם הם מסתדרים או לא זו לא סיבה להתייאש כי תוצאות זה אחריות של בורא עולם ולא בשליטה שלי.

3. אם הילד שלי לא מקשיב לי. אם הגרוש שלי עושה מהלכים מאחורי גבי ולא עושים מה שאני רוצה. זה לא גורם לי לזרוק את הכל. אלא רק לחשב את צעדי מחדש ולקבל בהכנעה את הדרך והמהלך שמנהל העולם מוביל.

5. הצעד החמישי והאחרון הידד אני אלופה – כל הכבוד לי. לא פעלתי מהבטן. לא נתתי לכל הרגשות לנהל אותי. הייתי מחושבת וביררתי מה נכון לילד שלי ולי וזה לא מובן מאליו.

חשוב לי לציין מספר דברים, קודם כל שהדרך שבחרתי לפעול לא אומרת שאני לא פועלת מלמנוע מצבים אלו בעתיד. אני יכולה לפנות לגרוש שלי ולעדכן או להזהיר אותו שזה לא מקובל עלי בכלל. אני יכולה לפנות לבית המשפט. אני גם אומר כמובן לילד שזו התנהלות שלא מקובלת עלי. אני אמא שלך ואי אפשר להוציא אותי מהמשווה. אבל זה בלי רגשי אשמה וסרטים, זה ענייני וברור. ומה שיקרה בהמשך יקרה, ואני לא מחסירה שעות שינה ודואגת כי אני לא מנהלת את העולם ואת המצבים השונים. אני אמצא שוב את הדרך להתנהל.

העניין השני החשוב לי לציין כל התהליך הזה שתארתי לכם לקח מספר שבועות. זה לא פתרון של אקמול ונגמר הכאב ראש. זה בירור פנימי שלוקח זמן. אני מספרת לכם פה את הכל ב15 דקות אבל האמת שיש כאן תהליך וכל פעם יש תובנות שמתגלות תוך כדי.

העניין האחרון שחשוב לי לציין. זוכרים שלא היה ברור לי מה הוא השיעור שלי בצעד 2 אז היום אני יודעת אותו הרבה יותר בברור. אני למדתי המון דברים מהשיעור הזה.

דייקתי את התפקיד ההורי שלי. דייקתי עוד יותר איך אני לא מתערבבת עם תוצאות ועסוקה הרבה יותר בדרך ובהשתדלות שלי. דייקתי לי איך לא לתת לגרוש שלי לנהל את הרגשות והמחשבות שלי. והאמת שהרשימת השיעורים שהיו לי מהמקרה הזה עוד ארוכה.

מדהים אותי כל פעם מחדש איך מיקושי וכאב אפשר לגלות כל כך הרבה אור וצמיחה.

אם אהבתם את הפרק בבקשה שתפו אותו עם חברים שיכולים להפיק ממנו ערך.

אני רוצה גם להזמין אתכם להגיב כאן בתחתית הדף

כדי שאוכל להתייחס בפרקים הבאים.

להתראות יקרים,

אני דפנה טלקר ואני מחכה כבר למפגש הבא שלנו,